טענת הגנת מן הצדק בעבירות בנייה

דוקטרינת הגנה מן הצדק משמשת כטענת הגנה בהליכים פליליים, באופן אשר מקנה לבית המשפט את הסמכות לבטל הליך פלילי במידה שנמצא שהוא עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.

המדובר לדוגמא, במקרים בהם נעשית אכיפה בררנית וסלקטיבית, התמהמהות רבה בהגשת כתב האישום או בהעברת חומרי חקירה לנאשם באופן שמקשה עליו להגן על עצמו, שימוש בסוכן מדיח ועוד.

בהליך ע"פ 8994/08 פלוני נ' מ"י נפסק שדוקטרינת ההגנה מן הצדק מאפשרת לבית המשפט לבטל אישום כאשר מסתבר לו שלא ניתן להבטיח לנאשם משפט הוגן, או כאשר העמדתו לדין פוגעת בעקרונות הצדק וההגינות, וזאת בדרך כלל בשל התנהלותה הקלוקלת של התביעה.

ההצדקה העיקרית לשימוש בסמכות קיצונית זו הנה הרצון להבטיח שרשויות אכיפת החוק ינהגו באופן ראוי, כמתחייב ממעמדן כגוף שלטוני. כלומר, סמכות זו נועדה להוות בלם לפעילות אכיפה שלוחת רסן ושרירותית, המתכחשת לזכויות הנאשם ולערכים של שלטון החוק.

עם זאת, יש לקחת בחשבון שלמעשה, משמעותה של קבלת טענת הגנה מן הצדק, הנה גם זיכוי של מי שאכן הפר את החוק ולעיתים אף מודה בכך וזאת בשל סיבה שאיננה קשורה לעצם האישום.

לפיכך, בפסיקה נקבע שהשימוש בטענת הגנה מן הצדק לצורך ביטול הליך פלילי מהווה מהלך קיצוני, שבית המשפט יזקק לו במקרים חריגים בלבד, בהם הוכח שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותה הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו של הנאשם.

במקור, טענה הגנה מן הצדק הנה טענה יציר הפסיקה, אשר הוכרה לראשונה בארץ במסגרת הליך ע"פ 2910/94 ארנסט יפת נגד מדינת ישראל והורחבה בהליך ע"פ 4855/02 מ"י נ' בורוביץ.

בשנת 2007 הדוקטרינה גם עוגנה בחוק, במסגרת סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, אשר קובע שלאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, וביניהן טענת הגנה מן הצדק, לפיה "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".

במסגרת הלכת יפת נקבע לראשונה שניתן לבטל כתב אישום או לעכב הליך פלילי שהגשתו או בירורו עומדים בסתירה מהותית לעקרונות הצדק וההגינות המשפטית, וכי המבחן להחלת דוקטרינה זו, הוא המבחן של "ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות, היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם".

במסגרת הלכת בורוביץ, קבע בית המשפט העליון שיש להרחיב את היקפה של הטענה גם למקרים בהם פעלו הרשויות מתוך רשלנות, או כאשר לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות.

בהלכת בורוביץ, בית המשפט העליון גם קבע מבחן של שלושה שלבים לבחינת טענת ההגנה מן הצדק וזאת כפי שנסביר בהרחבה מיד.

• על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם, וזאת במנותק משאלת אשמתו או חפותו.
   
• על בית המשפט לבחון האם בקיומו של ההליך הפלילי, חרף הפגמים, יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. לשם כך על בית המשפט לאזן בין האינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי, תוך שהוא נותן דעתו על נסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. מצד אחד, ניצבים האינטרסים התומכים בהמשך קיומו של ההליך, ובהם העמדת עבריינים לדין ומיצוי הדין עימהם; הוצאת האמת לאור; קיומם של מנגנוני גמול, הרתעה, וענישה; שמירה על ביטחון הציבור; והגנה על זכויותיו של הקורבן הנפגע. מצד שני, ניצבים האינטרסים השוללים, במקרה הקונקרטי, את המשך קיומו של ההליך, ובהם הגנה על זכויות היסוד של הנאשם; פסילת מהלכיה הנפסדים של הרשות והרתעתה מפני נקיטת מהלכים דומים בעתיד; שמירה על טוהר ההליך השיפוטי; ושמירת אמון הציבור בבית-המשפט.
   
• מששוכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושות הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מביטולו של כתב האישום, כמו למשל מתן משקל לטובת הנאשם בקביעת עונשו, אם יורשע.

בהליך ע"פ 371/06 פלוני נ' מ"י נקבע שהמבחנים שנקבעו בהלכת בורוביץ ימשיכו להנחות את בית המשפט לגבי קבלת טענה מן הצדק גם לאחר חקיקת סעיף 149(10) לחסד"פ, שכאמור עיגן טענה זו גם בחוק.

יישום טענת הגנה מן הצדק בהליך פלילי בגין עבירות בנייה

מטבע הדברים, גם נאשמים בביצוע עבירות בנייה יכולים לטעון את טענת הגנה מן הצדק ולא מעט מהם גם אכן עושים זאת, וזאת במיוחד במקרים של אכיפה בררנית או מקרים בהם המשך ניהול ההליכים וההרשעה במסגרתם עלולים לגרום להם לעיוות דין.

עם זאת, גם כשמדובר בעבירות בנייה בית המשפט יקבל טענה זו רק במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד.

כך לדוגמא, אירע בתיק תו"ב 15398-03-10 וועדה מקומית לתכנון ובנייה בקעת בית הכרם נ' מוחמד שיח' מוחמד במסגרתו הורה בית המשפט על ביטול כתב אישום שהוגש כנגד הנאשם, בשל טענת הגנה מן הצדק עקב אי הזמנת הנאשם לחקירה לפני הגשת כתב אישום נגדו.

תיק זה עסק בנאשם שהוגש כנגדו כתב אישום בגין אי קיום צו בית משפט, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה בנוסחו דאז, אשר הורה לו להרוס מבנה אותה בנה ללא היתר כדין בשטח של כ-160 מ"ר במג'ד אל כרום, אותו הנאשם לא הרס בדיעבד.

הנאשם טען שכתב האישום הוגש נגדו מבלי שהוא זומן לחקירה, דבר המהווה פגיעה מהותית בזכויותיו וזאת גם כשמדובר בעבירות בהן האחריות הנה אבסולוטית, ועל כן יש להורות על ביטול כתב האישום מחמת טענה של הגנה מן הצדק.

הוועדה המקומית טענה, בין היתר, שאין הוראה חוקית המחייבת אותה לזמן חשוד לחקירה בעבירות תכנון ובנייה, אלא מדובר בהנחיה של היועמ"ש לממשלה בלבד.

בית המשפט קבע, תוך יישום שלושת שלבי המבחן שנקבע בהלכת בורוביץ, שיש לקבל את טענת ההגנה מן הצדק של הנאשם במקרה דנן.

לגבי השלב הראשון, בדבר בחינת הפגמים שנפלו בהליכים, נקבע שהגשת כתב האישום כנגד הנאשם לפני זימונו לחקירה מהווה פגם שנפל בהליך.

אמנם, המחוקק לא הטיל חובה לחקור את הנאשם בטרם הגשת כתב אישום, אולם אף בהעדר חובה חקוקה שכזו, הרי שחובה זו מוטלת כחלק משמירה על זכויות היסוד של הנאשם, ובפרט על זכותו למשפט תקין והוגן.

חקירת הנאשם מאפשרת, בין היתר, לברר את טענותיו לגבי כתב האישום, אישושן או הפרכתן, קובעת ומגדירה את יריעת המחלוקת, ואף מאפשרת בהמשך להעריך את מהימנות טענות הנאשם שיועלו בהליך השיפוטי עצמו. עוד נקבע שאין בעובדה לפיה הנאשם מואשם בעבירה של הפרת צו שיפוטי לפי סעיף 210 לחוק דאז כדי לכרסם בחובה זו.

לגבי השלב השני, בדבר האם יש בקיומו של ההליך הפלילי משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, נקבע שאמנם, מצד אחד, מיוחסת לנאשם עבירה חמורה של הפרת צו שיפוטי שהורה לו להרוס מבנה אותו בנה ללא היתר כדין, עבירה המהווה כשלעצמה מכת מדינה, ועל כן אין חולק שקיים אינטרס ציבורי להעמיד את הנאשם לדין ולמצות את הדין עמו.

מצד שני הוועדה לא טרחה לזמן את הנאשם לחקירה, תוך התעלמות מהנחיית היועמ"ש, והגישה את כתב האישום תוך פגיעה בזכויותיו הבסיסיות של הנאשם להליך הוגן.

לפיכך, לא ניתן להשלים עם מצב בו עושה הרשות דין לעצמה ומקצרת הליכים על חשבון זכויותיו הבסיסיות של הפרט ללא כל נימוק או עילה שבדין. מדובר במהלכים נפסדים של הרשות, ועל בית המשפט להבהיר לה כי אל לה להמשיך לפעול כך בעתיד.

לגבי השלב השלישי, בדבר האם ניתן לרפא את הפגמים שנפלו בהליך באמצעים מתונים ומידתיים יותר מביטול כתב האישום, כגון תיקונו לאחר חקירת הנאשם, נקבע שהדבר אינו אפשרי, מאחר שמצבו של אזרח שעניינו מבורר בדיעבד, עת תלוי ועומד נגדו כתב אישום, נחות משמעותית ביחס למי שטענותיו נבדקות מראש, כמתחייב. כך גם נקבע בהליך בש"פ 7438/01 כהן נ' מ"י.

מנגד, בהחלטה על ביטול כתב האישום, אין כדי למנוע הגשתו של כתב אישום מחדש, לאחר חקירת הנאשם כדין. כך יושגו כלל האינטרסים בהעמדת הנאשם לדין, ככל שתתרשם הוועדה בסופה של חקירה שהנאשם אכן ביצע את העבירות המיוחסות לו.

בהתאם לכך הורה בית המשפט על ביטול כתב האישום כנגד הנאשם מחמת טענה של הגנה מן הצדק.