התיישנות על תביעת פיצויים בגין הפקעת מקרקעין

כידוע, בעל מקרקעין שהופקעו על ידי המדינה, זכאי לקבל פיצויים בגין הפקעת המקרקעין שלו. 

לשם כך, עליו להגיש תביעה לתשלום פיצויים בפני הגוף הציבורי המסוים שהפקיע את המקרקעין שלו, בצירוף שומת מקרקעין מקצועית, שנערכה בהתאם לשווי הנכס ביום הקובע למתן הפיצוי וכאילו הוא היה נמכר מרצון ובשוק החופשי. 

במידה והגוף הציבורי מקבל את השומה שהוגשה על ידי בעל המקרקעין, מה טוב. במקרה כזה, ישולמו לו פיצויים בהתאם לשומה זו. אולם, במידה והגוף הציבורי מסרב לקבל אותה, זכאי בעל המקרקעין גם להגיש נגדו תביעה לבית המשפט, לשם הכרעה במחלוקת זו.

ככלל, תקופת ההתיישנות להגשת תביעות אזרחיות בפני בית המשפט הינה 7 שנים, כאמור בסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, כאשר תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ ממועד הולדת עילת התביעה, כאמור בסעיף 6 לחוק זה. 

בהקשר זה התעוררה הסוגיה האם חוק ההתיישנות בכלל חל גם על הגשת תביעת פיצויים בפני בית המשפט בגין הפקעת מקרקעין ובהנחה התשובה לכך הינה חיובית, מהו מועד הולדת עילת התביעה שממנו מתחיל מירוץ תקופת ההתיישנות בעניין זה. 

הלכת ארידור לגבי תחולת התיישנות על תביעות בגין פיצויי הפקעה

בית המשפט העליון דן בשאלה זו בתיק דנ"א 1595/06 עזבון ארידור ז"ל נגד עיריית פתח תקווה, בו נדונה הפקעת מקרקעין שבוצעה מכח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943. מדובר בפקודה מנדטורית וותיקה, אשר עד היום מהווה את החוק המרכזי שמסדיר את סוגיית הפקעת המקרקעין בארץ. 

תיק זה עסק בהפקעת מקרקעין שהיה שייך לאדוארד ארידור ז"ל ולשני אחיו, אשר בוצעה בשנת 1962, כאשר רק כעבור 40 שנה, בשנת 2002, הוגשה תביעה נוספת בפני בית המשפט לקבלת פיצויים בגינה.

הפקעת המקרקעין בוצעה על ידי עיריית פתח תקווה במקרקעין שהיו שייכים למנוח ולשני אחיו. זמן קצר לאחר הפקעת המקרקעין, בשנת 1962 כאמור, העירייה גם תפסה חזקה במקרקעין. אבל, רק המנוח תבע מהעירייה פיצויי הפקעה בגין חלקו שלו במקרקעין ובעקבות הסדר שולמו לו הפיצויים זה מכבר.

כעבור עשרות שנים הלכו לעולמם שני אחיו של המנוח, אשר הורישו את זכויותיהם במקרקעין למנוח. לפיכך, במאי 2002 פנה המנוח לעירייה בדרישה לקבל ממנה פיצויים בגין הפקעת המקרקעין וזאת לא באופן ישיר, כי אם מכח היותו היורש של שני אחיו ז"ל. אבל, העירייה דחתה בחודש אוגוסט 2002 את דרישתו מחמת התיישנות ועל כן הוא הגיש נגדה תביעה כעבור חודש, בספטמבר 2002, בפני בית המשפט המחוזי. 

בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת העירייה ודחה את התביעה. לפיכך, הוגש ערעור על החלטתו בפני בית המשפט העליון, במסגרת תיק ע"א 5964/03 עזבון ארידור ז"ל נגד עיריית פתח תקווה.

כל שלושת שופטי העליון שדנו בתיק זה, חשין, גרוניס וארבל, הסכימו שחוק ההתיישנות חל גם לגבי תביעת פיצויי הפקעה שבוצעה מכח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, כך שעקרונית חלה גם עליה תקופת התיישנות בת שבע שנים. 

מדובר היה בקביעה תקדימית, מכיוון שהנוהג עד אז היה שחוק ההתיישנות אינו חל על תביעה בגין פיצויי הפקעה, כך שניתן היה להגישה ללא מגבלת זמן, נוכח ההבנה לפיה הפקעת מקרקעין מהווה פגיעה קשה מאוד בקניינו הפרטי של האדם.  

יחד עם זאת, כל אחד משלושת השופטים אימץ גישה אחרת לגבי השאלה מהו מועד הולדת עילת התביעה בגין פיצויי הפקעה, שממנו מתחילה לרוץ תקופת ההתיישנות. 

השופט חשין נקט בגישה מרחיבה, לפיה עילת התביעה נולדת רק ביום בו סירבה הרשות המפקיעה לבקשה של התובע לתשלום הפיצוי וזאת גם אם אירע הדבר "מאה שנים" לאחר ההפקעה. 

השופט גרוניס נקט בגישה מצמצמת, לפיה עילת התביעה נולדת עוד קודם לכן וזאת לכל המאוחר ביום בו הרשות המפקיעה תפסה את החזקה במקרקעין. ואילו השופטת ארבל נקטה בגישת ביניים, לפיה עילת התביעה נולדת לכל המאוחר כאשר המטרה הציבורית שעמדה בבסיס ההפקעה מומשה. 

מכיוון שהשופטים התפצלו בדיעותיהם כאמור לעיל ונוכח חשיבות הסוגיה שהועמדה להכרעתם, הם החליטו על עריכת הליך דיון נוסף בתיק זה, שידון בפני הרכב של שבעה שופטים וזאת בהתאם לסעיף 30(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. 

בפסק הדין שניתן ביום 21.3.2013 בתיק הדיון הנוסף, נשוא הליך דנ"א 1595/06, אומצה לבסוף, בדעת רוב של חמישה שופטים, גישתו המצמצמת של השופט גרוניס, לפיה עילת התביעה נולדת לכל המאוחר במועד בו הגוף הציבורי המפקיע תפס חזקה במקרקעין המופקעים. 

יחד עם זאת, כדי למנוע פגיעה קשה מדי בבעלי מקרקעין שהופקעו, פסק הדין גם קבע שההלכה הנ"ל תיכנס לתוקף רק בתום תקופת מעבר, שתחול כעבור 3 שנים ממועד פסק הדין, דהיינו ביום 21.3.2016, כך שהיא לא תחול על תביעות תלויות ועומדות לפיצויי הפקעה אשר טרם ניתן בהן פסק דין סופי וחלוט וכן היא לא תחול על תביעות שתוגשנה עד לאותו מועד. 

כלומר, לגבי התביעות שיידונו בתקופת המעבר שעד ליום 21.3.2016, לא תחול טענת התיישנות, אולם ניתן יהיה לדון בהן בטענת שיהוי, במידה והיא תועלה על ידי הרשות המפקיעה הנתבעת. 

מהם המבחנים לבירור טענת שיהוי בתביעות בגין פיצויי הפקעה?

ביהמ"ש העליון לא הגדיר במסגרת הלכת ארידור מהם המבחנים לבירור טענת השיהוי בכל הקשור למועד הגשת תביעות לפיצויי הפקעה שנדונות עד לתום תקופת המעבר. 

במסגרת ת"א (חי') 318/05 רות רבין נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה, התייחס לכך בית המשפט, בציינו שבית המשפט העליון לא קבע בעניין ארידור, כיצד יש לבחון טענת שיהוי בתביעות לפיצויים בגין הפקעת מקרקעין ואולם בהיעדר מבחן ספציפי לנסיבות אלה והואיל ומדובר בהליך אזרחי, אז יש לפנות למבחנים הרגילים הנהוגים לצורך בחינת טענת שיהוי במשפט האזרחי.  

מבחנים אלו נקבעו בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, שם נקבע כי על הנתבע הטוען טענת שיהוי, מוטל הנטל להוכיח תחילה קיומם של שלושה תנאים. האחד, שבנסיבות המקרה, זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו. השני, שבשל משך הזמן שחלף, שינה הנתבע את מצבו לרעה. והשלישי, שהשיהוי נגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע. 

לסיכום, כיום יש להגיש תביעות בגין פיצויי הפקעת מקרקעין תוך 7 שנים לאחר מועד תפיסת החזקה במקרקעין על ידי הרשות המפקיעה.

פנה/י לקבלת ייעוץ משפטי אישי!